<h1>סמ"ג עשין סימנים רל"ו—רל"ז</h1>
<h2>דף נז:</h2>
שנינו במסכת נגעים בפרק אחרון (מ"א ור"ש) כיצד מטהרין את המצורע מביא מזרק, קרוי בלשון משנה פיילי, של חרס חדשה, השותים במזרקי יין תרגם (עמוס ו' ו') דשתיין בפיילי חמר, ובערוך (ערך פייל) פירש לשון לעז פייל"א, וטעם חדש מפרש בסוטה פרק שני (ט"ו ב') דומיא דמים חיים שלא נשתנו, ונותן לתוכו רביעית של מים חיים ומביא שתי צפרי[ם] דרור, ומפרש בתוספתא (נגעים פ"ח ה"ד ע"ש) אלו הן הדרות בבתים. ושוחט הברורה שבשתיהן כך מפרש בתורת כהנים (מצורע פ"א), על המים החיים שבכלי חרס וממצה עד שיהא הדם ניכר במים וחופר וקובר [את] הצפור השחוטה בפניו (ע"פ לשון רמב"ם טומאת צרעת פי"א ה"א ע"ש) שהיא אסורה בהנאה (ר"ש), ונוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת, שנאמר יקח קיחה אחת לשלשתן (ע"פ רש"י ויקרא י"ד ו' ע"ש), שכורך האזוב עם הארז בלשון [של] זהורית ומקיף להם ראשי אגפים וראש הזנב של צפור החיה, וזהו שנאמר וטבל אותם ואת הצפור החיה (ע"פ רש"י שם), וטובל ארבעתן במים שבכלי ובדם שעליהם ומזה שבע פעמים על גב ידו של מצורע (ע"פ לשון רמב"ם שם) ויש אומרים (במשנה שם) על מצחו. וטהרת נגעי בתים כתוב בהן עניין זה רק שהיה מזה על המשקוף של בית מבחוץ (ע"פ רמב"ם פט"ו ה"ח). בא לו לשלח את הצפור החיה אינו הופך את פניו לא לים ולא לעיר ולא למדבר (מ"ב) אלא [צד אחר], אחר הזאה חוזר לעיר (ע"פ קידושין נ"ז ב' תד"ה כל). ועומד בעיר [ו]זורקו חוץ לחומה (רמב"ם שם פי"א ה"א), שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה (המשך לשון המשנה). וקודם שלוח אסורה בהנאה שהרי שנינו המקדש בצפרי מצורע אינה מקודשת משמע בשתי הצפרים (קידושין נ"ז א' תד"ה משעת), אבל לאחר השילוח מותרת לא אמרה תורה שלח לתקלה כדאיתא בפרק שני דקידושין (נ"ז ב').
